החלטה בתיק ת"א 6134-02-10

א.   רקע כללי וטענות הצדדים:

1. התובע, יליד 1963, נפגע ביום 30/4/08 בתאונת דרכים אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

2. עלי להחליט בבקשת הנתבעת להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), מיום 10/12/09, אשר קבעה לתובע 10% נכות, בגין הגבלת תנועה קלה בעמוד שדרה מותני.

3. הבקשה הוגשה ביום 25/7/11. התגובה לבקשה מטעם התובע הוגשה ביום 25/9/11. תשובת המבקשת לתגובה הוגשה ביום 4/10/11. המותב הקודם בתיק קבע כי הבקשה תידון במסגרת ישיבת קדם המשפט הבה, שהתקיימה בפניי , היום.

4. עיקר טענתה של הנתבעת הינה כי מהרשומות הרפואיות שאותרו עולה כי התובע סובל עוד משנת 1997 מתחלואות עמוד שדרה ובגב התחתון. כן, לאחר תאונת הדרכים הקודמת בה היה מעורב התובע ביום 14/1/01 הוא התלונן בהזדמנויות שונות, על פני 4 שנים, על כאבי גב, כולל הגב התחתון (הרשומות הרפואיות נשוא התלונות פורטו במסגרת נספח ג').\

5. כן, טוענת הנתבעת כי מתיק המל"ל המלא עולה כי הועדה הרפואית לא הייתה ערה לעברו העשיר של התובע בכל הנוגע לגבו, לרבות תלונתו משנת 1997. ועדת המל"ל אמנם ציינה כי בפניה עמדו המסמכים הרפואיים הקשורים לתאונת הדרכים שהתובע עבר בשנת 2001, אולם על-פי התיעוד שהועבר לידי ב"כ הנתבעת מהמל"ל, על פי הצו שניתן על ידי בית המשפט, לא נמצא ולו מסמך אחד באשר לאותם המסמכים שהיו בתיק קופ"ח.

6. נימוק נוסף שהעלתה הנתבעת מתייחס לכך שתנועת הכיפוף מהווה בסך הכל אחת מתוך 6 תנועות עמוד שדרה, ובפרקטיקה נוהגים לחלק את כל 10% הנכות בסעיף זה לששת התנועות בעמוד השדרה, כך שלא היה מקום לקבוע יותר מ-2% נכות צמיתה, בגין המגבלה שצויינה על ידי הועדה.        

7. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, באף אחת מהרשומות "החדשות" שצורפו לבקשה (נספח ב'), לא צוינה הגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני של המשיב שאך ורק בגינה נקבעה לתובע נכות בשיעור של 10% על ידי המל"ל. מכלל אסופת המסמכים הרפואיים שצורפו, מתייחסות בשתיים מהן בלבד לתלונה הקשורה ספציפית לכאבי גב מוגדרים ובאופן כללי, המדובר בתלונות דלות אינפורמציה שעניינן כאבי גב סתמיים, בתקופות שונות. כן נטען, כי כל הרשומות הרפואיות "החדשות" עליהן נסמכת הבקשה דנן, נערכו על-ידי רופא משפחה ולא הייתה בהם כל הפנייה לבדיקת אורטופד מומחה וגם לא היה כל המשך בירור, טיפול, או מעקב רפואי. כן, נטען כי הטענה שבפני ועדת הערר לא עמדה אף רשומה רפואית באשר לתאונה משנת 2001, אינה עומדת במבחן המציאות וזאת, לאור התייחסות מפורשת של הוועדה לתיעוד הרפואי שעמד לרשותה, בטרם קבלת החלטתה, לגופה.

ב.   דיון והכרעה:

8. לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים, לא מצאתי שיש מקום להיעתר לבקשה.

9. סעיף 6 ב' סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, קובע כי:

             "בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו".

10. הלכה היא כי היתר להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על פי דין, יינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים. הפסיקה הצביעה על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור; טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות על פי דין, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או פגיעה בכללי הצדק הטבעי או טעמים עובדתיים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע, מאז נקבעה נכותו על פי דין.

11. בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד [בנבו, 1991] נפסק: "על פי נוסח הסיפא לסעיף 6 ב' לחוק יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... מקרה אחד הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, אושר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה".

12. הנתבעת לא עמדה בנטל הנדרש והמוטל עליה, להוכיח כי המקרה דנן נכלל במקרים המיוחדים בהם יש להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

13. עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית של המל"ל מיום 7/7/09 (פרוטוקול 0196354), מעלה כי לצורך סיכום הדיון ביקשה הועדה את תיקי התאונה הקודמים של התובע. בישיבה הנדחית של המל"ל, שהתקיים ביום 10/12/09 צוין בחלק הסיכום והמסקנות (סעיף 23), בין היתר, כי הועדה עיינה בתיק התאונה מיום 24/1/01. כן צוין, כי על סמך תיקו הרפואי של התובע מקופת החולים, וכן תיקי התאונה, אין מקום לנכות עבור מצב קודם. המדובר בהתייחסות מפורשת של ועדת הערר, המציינת שהועדה הינה מודעת למכלול הנתונים הרפואיים הקודמים של התובע. בנסיבות המתוארות, איני  מוצאת באי המצאת תיק קופ"ח, בתיעוד שהועבר ע"י המל"ל, בכדי לבסס את טענת הנתבעת, בנידון.

14. חזקה על הוועדה שנתנה משקל לממצאים שעלו מהרשומות הרפואיות הקשורות לתאונה משנת 2001. אין לקבל את הגישה לפיה, ניתן להתיר הבאת ראיות לסתור כל אימת שצד חולק על שיקול הדעת של הועדה וההחלטה הסופית שהיא קיבלה, זאת מאחר ואימוץ גישה שכזו, עלול להשמיט את הקרקע מתחת לעקרונות המנחים ביישומו של סעיף 6 ב' האמור. מיותר לציין כי דברים אלה יפים, גם באשר לטענה, לפיה, היה מקום לקבוע, "לא יותר מ-2% נכות צמיתה", על פי החלוקה "הנהוגה" לתנועות בכלל עמוד השדרה.

15. בכל הקשור לרישום הבודד של רופא המשפחה  של התובע מיום 9/7/1997, הרי שעמדת התובע מקובלת עלי ועדיפה על עמדת הנתבעת. כבר ציינתי שהועדה ציינה כי עיינה בתיקהו הרפואי של התובע מקופ"ח, אולם אף אם מסמך בודד זה לא היה מונח בפני הועדה, ככל שמדובר במסמך בודד שנרשם על ידי רופא משפחה באותו מועד, אשר התייחס לכאב בגב התחתון, באופן חד פעמי וללא הפניה לבדיקה נוספת או כל המשך טיפול, הרי שאין במסמך הזה כדי להוביל להיעתרות לבקשה וסביר להניח שלא היה בו לשנות דבר מהחלטת הועדה, כפי שניתנה.

16. לסיכום, הנתבעת לא הצביעה על קיומו של פגם מהותי בהחלטת הועדה הרפואית לעררים או על טעם עובדתי שיש בו כדי להצדיק את קבלת הבקשה, לפעול באופן חריג, תוך כדי ביטול דה פקטו של החלטת ועדת המל"ל והבאת ראיות לסתור. הועדה האמורה שקלה היטב ואף טרחה לציין את קביעתה המקצועית, ברחל בתך הקטנה, אודות הנכות בגין התאונה נשוא התביעה ואודות העובדה, כי "אין מקום לנכות עבור מצב קודם".